רצוי

הדבר הראשון שהוא חשב עליו אחרי ההלם הראשוני היה, שמדובר בגניבה, עושק, הונאה, חוסר צדק משווע. נכון, הוא ער להתפתחות הטבעית כאפשרות תיאורטית, אבל היא לא נראתה סבירה. ההנחה שלו הייתה שהם מוגנים.

אז, בחדרו שבמלון, בזמן הריאיון עם הכתבת הצעירה, הוא חש משיכה אדירה. היא הייתה מטופחת, ולבשה שמלה שחורה וקטנה. כשדיברה אליו בשפתו, היה לה מבטא מקומי עם שגיאות טיפוסיות, וחוסר הביטחון שלה הגביר אצלו את התשוקה. נכון שהיא אמרה לא, וגם סימנה בידה, אבל הוא חש שלמגעו התרצתה. פרצה ביניהם סערה שלא הייתה כמותה, כך נדמה היה לו שגם היא הודתה, לפני שהלכה.

כעבור שבועיים היא ביקשה להיפגש אתו בלובי, שם בישרה לו על התוצאה של אותה סערה. בתחילה היה מופתע, ואמר לה בדחף רגעי, בלי לחשוב, שאולי זה בכלל לא שלו. היא הסבירה לו בקרירות שניתן לחייב אותו לעבור בדיקת אבהות כאב חשוד. "אין לך אפשרות להתחמק מהבדיקה", היא אמרה. "תתקבל תוצאה חיובית ודאית, ובית משפט יכריז עליך כאב".

כשהלכה, והותירה אותו בתחושה שנבגד בגידה נוראה, הכעס שלו קיבל צורה ברורה. הוא לא תכנן להביא צאצאים לעולם בשלב הזה, ובטח לא עם זאת. היא רימתה אותו, ואולי אפילו תכננה את כל העניין מראש. מי כפה את עצמו על מי לא היה כל כך ברור. "חוסר תום לב...שוד...בגידה... אלימות...כפייה", סינן לעצמו אחר כך, שוב ושוב, כשהוא מתהפך, לא נרדם, במיטה. הזעם הביא אתו בהלה. הוא יהיה מחויב להכיר באבהות על הילד, ולשלם מזונות, לא חשוב מהן הנסיבות. הילד יירש את שמו ואת רכוש משפחתו בבוא היום. זה ודאי ייצור מהומה לא קטנה במשפחה הבריטית שלו. הוא צריך להכין כבר עכשיו צוואה חדשה, לכתוב בבירור שאינו רוצה להוריש דבר לילד. הוא חייב להשיב מתקפה. לתבוע אותה על גזלה. אבל בלתי אפשרי לו להוכיח שמדובר בעבירה, בהפרה של חוזה לא כתוב ביניהם. זאת רק תחושה אישית, שלא ניתנת להוכחה. והוא בכלל לא רוצה להיות אבא, אבל רצונו לא רלוונטי. בשום דרך הוא לא יכול לכפות עליה להפסיק את ההיריון, שנוצר בניגוד לידיעתו או להסכמתו. אין לו שליטה על מה שקורה מעכשיו.

אף פעם הוא לא ראה עצמו שקוע ביחסים מחייבים, במשפחה. הרי תמיד שאף להקדיש את זמנו הפנוי למשימת חייו, שהיא תיעוד תולדות המערך הטכנולוגי בחיל האוויר המלכותי מראשית המאה העשרים. הוא כבר יצר קשר עם אנשים שהיו מעורבים בארגון מחדש בחיל עם שקיעת האימפריה הבריטית לקראת סוף המאה. בארגז קרטון שחור ליד שולחן הכתיבה שלו בקולג' מצפים לו המסמכים המקוריים של הגלוסטר, מטוס הסילון הבריטי הראשון, האוורו לנקסטר, המפציץ העיקרי של מלחמת העולם השנייה, וההבילנד מוסקיטו, מטוס הקרב המהיר העשוי עץ.

בעת ששקע בפרטי הפרויקט שבנה, הוא התחיל להירגע. ענני הזעם החלו להתפזר ולפנות מקום לחשיבה בהירה, לתכנן תכניות, להשתעשע במחשבות. אם היא תעלם, תעלם גם הבעיה, והוא יהיה חופשי לחזור לדירה השכורה בלונדון, לחצי משרה בפקולטה להנדסת אווירונאוטיקה בברדפורד, לתחביביו ולמשימת חייו. רעל שעובר דרך תכשירי גוף. הגוף הזה שמביא עליו את הצרה.

מחשבותיו נדדו אל הארנבת שקיבל ליום הולדתו. בוקר אחד, כשיצא לבקר אותה בחצר אחרי שהתארגן לבית הספר, מצא שנעלמה במפתיע. עם הילקוט נעמד מול הכלוב הריק, מבולבל ותמה. איך יכלה ארנבת חסרת אונים לפתוח את הדלת הכבדה ולהימלט אל החופש? זה לא היה הגיוני.

היום שבו הביא אותה אבא הביתה היה היום המאושר בילדותו. כשראה אותה לראשונה, כמעט קרס תחת רגשות האהבה והחמלה שהציפו אותו. היה בה משהו מכמיר לב ומרגש. כמו עולל קטן ורך. אבא בנה לה כלוב בחצר, והוא ואחיו הבכור היו קוטפים מעשבי הפרא שגדלו סביבו ומאכילים אותה, יחד עם גזרים זעירים, פסולת שאימא הביאה מהירקן. הוא מודה שהוא נמנע מללטף אותה. כי הוזהר שהיא נושכת, וכי ארנבות מפיצות מחלות. לכן, מהפרווה הלבנה והמבהיקה שלה מעולם לא התענגה כף ידו המלטפת, מעולם לא אימץ אותה אל ליבו המשתוקק ואל חיקו החם מעולם לא קרבה. אולי לכן, החידה הבלתי פתורה של התעלמותה לא הטרידה אותו במיוחד. אולי נגנבה, כמו שאימא אמרה. אולי טרף אותה כלב, כמו שהקניט אותו אחיו הבכור. ואולי קרה הנורא מכל, כמו שסבתא רמזה, והשכנים בישלו אותה לסעודה.

בסופו של דבר הסתכם העניין בחתונה, הגירה, ומשרה חדשה, ועכשיו הוא מדשדש בנעליים בלויות בשבילים של "גן האם" בחיפה, דוחף עגלת ילדים מקרטעת כבר מעל לשעה. רק שתישן, הילדה.