פרידה מאיש שלא היה

שתיים אחר חצות. היא מכורבלת במיטה, לא נרדמת. ביניהם שומאדם. שומאדם מפציר בה, והיא מתרעמת. "אתה רוצה להרוג בנאדם? אתה רוצה להרוג בנאדם?" היא מגביהה את הקול. מאוד מאוד חורה לה. עיני שומאדם עצובות, נואשות. היא מרימה את היד ללטף לו את הלחי. כבר צמחו קוצים, שחורים לבנים. זה יפה. הוא עד כדי כך יפה. היא מתקרבת אליו יותר. רוצה כל הלילה. כל יום. היא מחבקת אותו. חם ונעים. ריח טוב. היא בבית, בקצה סמטה לחה ואפלולית, חמש מדרגות ודלת. לב הרי ירושלים, עם אזוב על הקירות, וטחב בין אבני מרצפת. שומאדם אצלו, מקום אחר, אותו הזמן. מה הוא עושה היא לא בטוחה. מה הוא חושב ומרגיש היא יודעת. הם רחוקים אבל המחשבות קשורות. סודות הנשמה.

היא פגשה אותו במשרד להתחדשות עירונית. עורך דין. חליפה יפה, חפתים ועניבה. מעיל מלונדון, אלא מה. כיס פנימי עם משקפי קריאה. נעלי עור חומות מבריקות. קצת נמוך, לא נורא, וגם עגלגל, עם כתפיים שחוחות קמעה. שפמפם דק ומקליש מעל שפתיים דקות ופה גדול, מחייך בהרחבה, עם רמז לנצנוץ קל בשן טוחנת עליונה. קרקפת מנומרת, פס גלוח שמעטר פדחת צהבהבה, ופלומה על העורף, כזו שנשתכחה. על קמיצת יד שמאל, טבעת זהב גדולה מבהיקה. אצבעות עדינות וציפורניים כמו של בחורה. גם נשי טיפה, עם מחוות מתחנחנות, עדינות במחילה.

"תגידי לו". זעקה מהלב. "איך אני אגיד לו. אני אומרת, והוא מת". רוצה רק לאהוב. אהבה טהורה. שניהם כרוכים זה בזו, שייכים אבל לא משתייכים. מנפש אל נפש. הבשר זאת מלכודת איומה וצריך להימנע. משם זה יתגלגל למקום קטלני, נורא. "הוא לא ימות. הוא יבין". גם לה עצוב בעיניים אבל אלף מילים לא יוכלו לתאר איך מרגיש לה האושר עכשיו. היא ליטפה שוב את הפלומה. כל כך רך.

הוא היה נכנס מבעד לדלת הזכוכית, ומשליך לעבר לודה, המזכירה הענוגה, כובע ג'נטלמן אפור, מפעם, כזה שסבא היה מטיל על המדף בבית, בכניסה. מהנהן שלום שלום לפקידים במשרדים, וללקוחות בחדר ההמתנה, עם עיניים קטנות, קופצניות, נעות בלי מיקוד במטרה. בדרכי עקלתון היה נע לעבר הלשכה שבפינה, מתפתל ומתחטא בסמיכות לשררה. עוד ידו על הדלת, והוא מסתובב בטרם נפתחה. כאילו בהפתעה. מגביה ללודה אצבע מורה, והיא כבר מתורגלת ומבינה. התה בדרך, חזק ומתוק, וליד עוגייה שהיא אפתה.

היא והקהל שאיתה היו עדים לכל ההצגה. הם צפו בו כך כבר שלושה חודשים, במסגרת השתלמות על תקנות התכנון והבנייה. מיסוי מקרקעין, חוק פינוי בינוי, הסדרים במשק המדינה, פיצויים, הסכמים לארגון עסקאות והנחה בארנונה. כזה בקיא, כזה מבריק, מלהטט בלשון חלקלקה קסמים משומשים ושחוקים, עאלק נפש יצירתית ומקסימה. חולק להרבה את אותו מבט, מושך, כובש, שובה. בכל אופן, לרוב הוא מצליח. בעיקר עם בנות, כך היה נדמה לה. אולי זה אתגר כפול בשבילו, כי עם בנים בטח קשה לו. בקהל היה מי שנלכד, והיו גם שפקפקו, ולא אחד. אבל אליה הוא דיבר כאילו היא היחידה בחדר. עיניו היו בוחנות אותה בחמדה, הרבה בזמנים שהיא כאילו לא רואה. היא התענגה על המבט הזה. במשחק של חתול ועכבר, היא זאת שנפלה ברשת. ליבה כבימי עלומיה, לבלב כמו באביב נעוריה. בהמשך, היו כמה פגישות עסקים. כשאלה נגמרו, המחשבות נשארו.

בדמיונה הייתה שטה אליו, מנווטת לתוך ראשו ומתאחדת, מרגישה את תאוותיו, קולטת את רצונותיו, חולקת את חשקיו. הם לא אמרו, לא נגעו. מעולם לא היו שיחות אישיות, מעולם לא גילוי רגשות. לא ניחוח לילו של הגוף, שום ריס וציפורן, ואף שערה בבשר החשוף. אבל חיוך היה מתפשט על פניה. היא ידעה. הוא חושב עליה עכשיו, רוצה ומשתוקק. והיא שלו. ההיסחפות הייתה מושלמת.

"אנשים לא מבינים. הם נפגעים, נרמסים, מובסים, כועסים, שונאים ומרימים ידיים. החשק שלנו יחריב אותו. אני לא אוכל לעשות לו את זה. מצער או מכבוד עצמי הוא ימות. הכול מפני שאין לנו רצון חזק. אנחנו צריכים להתאפק. אהבה שלא על מנת לקבל תמורה. בסוף, הכול יסתדר. תראה. אנחנו נהיה ביחד. נקבל אותנו וזה כל מה שאנחנו רוצים. לא להחריב אנשים אחרים. בין כך ובין כך, אתה שלי ואני שלך".

נכון, היא הודתה, שבאותה תקופה גם הייתה שאלת העניין המקצועי, והקידום בעבודה, איזו תרעומת מתמשכת על חופשה שהתפספסה, וגיל המעבר כבר חיכה לה מעבר לפינה. לכן, לא ברור אם הייתה זאת קפריזה עונתית. רגשות או מינרלים, חשקים או הורמונים. היא גם רצתה שזה יעבור. הרגישה במלכודת. לא היה לה נוח, כלא של חיי אהבה טמירים. כי היו לה חיים. פרנסה, ילדים, נישואים.

באותה עת גם פגשה, כמעט במקרה, את נתנאל עייני, מרצה המונים עם תקלה שפתית קלה. מעט קשיי הגייה, צרידות, גמגום, ודיבור מרוח, חטוף לפרקים. זקן סבוך, כיפה, כתפיים שמוטות וחולצה צהובה. עומד מאחורי דוכן ומדבר לתוך מכשיר הקלטה על תורת הקבלה. ראתה ביוטיוב, והייתה כתינוק שנשבה. מהר היא הבינה, שתורת הסוד מתאימה לעניינה כמו כפפה. לא בגלל השורשים, בפרובנס וצפון ספרד, כמו המשפחה. יותר בגלל רעיונות כמו איחוד מיסטי, חווייתי ותודעתי, צמצום הפער עם העולם הגשמי, התבוננות פנימית כדרך התעלות, והכרה וידיעה של רוח אחות עם עליית מדרגה, בכוונה הראויה.

"הכאב שחור. מייסר". אדם שמטפס במדרגות ההארה, יוכל לשדר רק מחשבות נדיבות לנפש זרה. אפשר לנצל את התקשורת הזאת רק לטובה. להעצים ולחזק, לשלוח אנרגיה של אהבה, אבל לא להרע. אחרת, הוא לא ראוי למתנה. גם אסור לנצל את היכולת הזאת למטרות גשמיות או להישגים אישיים. אי אפשר באמצעותה, למשל, לתמרן אחרים לצורך עניינים פרטיים.

"הכוח הזה ביננו, כוח התודעה, יכול גם ולהרע ולהזיק. צריך להיות הגונים. אחרת גם אנחנו נשבר לרסיסים. ניקח את הכוח שלנו ונשתמש בו לדברים טובים. דרך המחשבות ולא דרך הדיבורים. כלום לא בחוץ, לא בגוף. זה הסוד. זה החסד. זה הנס שביננו". "קשה לי. איך אפשר להמשיך ככה. יותר מדי תשוקה". הלב המה. הייתה שתיקה לא קצרה. אולי דמעה.