צמד דרורים

בשישי בצהריים השמים מתכסים עננים. הכביסה שתלויה על החבל מתנופפת ברוח, בחצר מנקר צמד דרורים. זאת שעה של חסד, יאמרו השכנים בבתים, מסתגרים מאחורי קירות מצהיבים ודלתות עם משקופים מתקלפים. לתוך מרחב הדמדומים הזה, בין שבת לחול, אני יוצאת, מחפשת שלווה. דרך המכוניות החונות, שמאלה בכביש שמוביל לבריכה וימינה לשדה הפתוח לרווחה. מפלסת דרך בין עשבים אפורים ודוקרים, אניצי סביונים וריח פריחה, אל עבר הבית החרב שבלב הגבעה, שם אבנים אפורות בונות קירות נטושים של בדידות ועזובה. מעבר לקירות האלה אין נפש חיה, רק אני והרוח וקרירות השעה דרך החולצה הדקיקה, וזיכרון היותך.