אבק

ביד אחת היא אחזה מטלית אבק, ובאחרת מקל נוצות צבעוניות. כשזרוע אחת מצאה מנוחה על מותנה האחרת הייתה עסוקה, נעה במרץ, מרטטת כמו דג זהב שאיבד את הבריכה. באותה עת, נדמה מקל הנוצות לפרפר גדול, המרפרף ומתחבט סביב הלהבים של מאוורר התקרה. הם, שוקטים וכנועים, זכו בכל תשומת הלב המיוחדת שלה. את השפתיים היא קפצה בריכוז רב, ומדי פעם המהמה לעצמה במקוטע מנגינת רקע עלומה, חידתית, שנשמעה רק לה. העיניים החומות, היפות, הסגירו מחשבות טובות. עם חיוך קטן על השפתיים, שקועה בעצמה ובהרהוריה, מנותקת מהעולם שסביבה, נעה בבועה שכולה חלום ודממה. נדמה היה שהיא נהנית מהמלאכה, כאילו היא יחידה ואין מלבדה.

מהמקום בו עמד, הוא צפה מוקסם בשרוולי השמלה הרוטטים. מתניה הדקות, ארוזות בחגורת בד לבנה, נעו איתם. שוקי רגליה החשופות נמתחו מאחורי ברכיה עד קצות האצבעות המתוחות, מנתקות את קרסוליה מעקבי הנעליים השחורות, המבריקות. הסולם הגבוה, הביטחון שלה על השלב העליון, והמחשבות בהן שקעה, פערו ביניהם תהום עמוקה. היא רחוקה ממנו וקשה לו לסבול זאת, כשהיא מרחפת אי שם בעולמה. הוא רצה שתפסיק את מה שעשתה, תביט בו בעיניה העמוקות ותרים אותו אל חזהּ. הוא יתכרבל בחיקה, יתענג על השיר שתקדיש רק לו, לילד הקטן שלה, ויקבל לטיפה, חיבוק ונשיקה קרירה. בשניים שלושה צעדים הוא עשה את המרחק הקצר לדלת הכניסה. ידו הורמה כאילו מעצמה אל מתג ההפעלה. מופתעת היא פלטה קריאה - "מה!", כשכנף המאוורר שהכתה בפניה קטעה את ההברה, ושולי שמלתה הבהירה התעופפו סביבה. ממרומי הסולם היא נחתה על הרצפה, עם אגן שבור וסדק בגולגולת, וחיוך שלא יימוג לו לעולם מפרצופה.